אילמות סלקטיבית 

  המונח מתאר התנהגות של ילדים אשר להם יכולת דיבור תקינה אך הם בוחרים במצבים סוציאלים מסויימים שלא לדבר. התייחסות ראשונה לתופעה נצפתה כבר ב-1877 כשאז השתמשו במונח "אפזיה רצונית" השימוש במונח “elective mutism” מוכר מ-1934 ותיאר ילדים שסרבו לדבר במקומות מסויימים ו/או עם אנשים מסויימים.

כיום ידוע מעט יותר על התופעה, אך נראה כי עדיין אין תמימות דעים לגביה. חוקרים ממשיכים לחקור ולחפש את הסיווג המתאים ביותר לתופעה, המקורות לה, האיפיונים המשפחתיים והטיפול המתאים ביותר.

ילד עם אילמות סלקטיבית נמנע מדבר לגמרי באופן בולט כמעט בכל האינטראקציות מחוץ לבית. יש שימנעו מלדבר עם המשפחה המורחבת, יש שיבחרו ילדים מסויימים או שידברו עם ילדים באופן כללי אך לא עם מבוגרים. יש שידברו בג'סטות ויפעילו את הסביבה שתדבר אותם ויש שבמצבים אקראיים (כמו נהג האוטובוס) ידברו ללא כל בעיה.

לעיתים יתלווה לסימפטום חשש או סירוב ללכת לבית הספר יראו התנהגות שתלטנית ונגטביסטית, חרדת פרידה או התקשרות חזקה אל האם.

ביישנות וחרדה חברתית נמצאים בגרעין הסימפטום וקיים ויכוח לגבי המשגת הסימפטום כהפרעת חרדה. הפרעות חרדה באות לעיתים ממקור גנטי או סביבתי או שילוב של שניהם.

לאלו הרואים אפיונים משפחתיים מדברים על דפוסים של שתקנות/מסוגרות, ביישנות, וחרדה חברתית של אחד ההורים, סימביוזה חזקה עם אחד מהם, פחד מזרים באופן כללי, לעיתים מתחים ובעיות בזוגיות, וכן בעיות וקשיי שפה. עם כל זה ילדים אלו לרב אינם מבודדים חברתית ולעיתים מראים הנאה רבה מניסיונות הסביבה ותשומת הלב הרבה לה הם זוכים.

מבחינה פסיכודינמית התמונה הקלינית הנפוצה היא קיבעון בשלב פרה-אדיפאלי של ההתפתחות, עם נטייה לתוקפנות פאסיבית, צורך בשליטה, הזדהות עם התוקפן ונסיגה המופנית כלפני ה-self, התלות והחרדות מקבלים ייצוג ע"י קיבעון אוראלי ולעיתים מייצגת גם טראומה. בכל מקרה יש לקחת בחשבון את גיל התחלת הסימפטום, צורת הסימפטום ומשתנים משפחתיים שונים.